פסק-דין בתיק ת"א 20864-08

זוהי תביעה  לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד), בשל פציעת התובעת ביום 9.8.01. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר באירוע כתאונת עבודה. התובעת נפגעה כשראשה הוטח אחורה וקדימה, כשרכב שנסע מאחוריה התנגש במכוניתה שנהדפה ופגעה במכונית שלפניה. נקבעו לה 25% נכות זמנית עד 8.2.02 ו- 20% מיום 8.4.02 עד 31.5.02. לתובעת נכות קבועה: 10% בעמוד שדרה צווארי ו- 10% בעמוד שדרה מותני.  הנתבעות לא ביקשו לסתור את דרגת הנכות שקבע המל"ל - שלפי סעיף 6ב לחוק פלת"ד תקפה גם בהליך זה. עם זאת,   לדעתן פגיעת התובעת היתה קלה, כי לאחר התאונה, היא המשיכה בנסיעה ורק אחרי יומיים קיבלה  לראשונה טיפול רפואי. לדעתן, מתיישבת מסקנה זו גם ההליך במל"ל, שם נקבעה לתובעת נכות בשיעור 5% בשתי ועדות רפואיות ורק לאחר מאבק משפטי נקבעו לה 19% נכות. לטענת הנתבעות, הושג הדבר תוך ניצול יתרון דיוני, כשניתן לתובעת להציג חוו"ד רפואית פרטית ובכל ההליכים יוצגה ע"י עו"ד. ביקורת זו לא מבוססת. לענין תחולת סעיף 6ב, אין תוקף קביעת דרגת נכות שהושגה תוך ניצול זכויות דיוניות נופל מתוקף קביעה שהושגה למרות הזנחתן. אין פגם בכך שהתובעת מיצתה את זכויותיה שבדין. משלא התבקשה ולא התקבלה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, יש לה תוקף.

הצדדים חלוקים רק בהערכת הנזק. הם חלוקים בהערכת משמעותה התפקודית של הנכות וכורכים זאת בסוגיית פרישתה המוקדמת של התובעת. התובעת הייתה בת 58 כשנפצעה ועבדה כראש ענף בשירות המדינה.  עבודתה היתה משרדית וכללה שעות ישיבה רבות מול המחשב, דיונים וישיבות ממושכות. לאחר התאונה נעדרה התובעת 66 ימים מעבודתה. היא שבה לעבודה בחצי משרה עפ"י הוראת רופא באוקטובר 2001, שהתה שוב בחופשת מחלה בתקופת 16.11.01- 30.6.02. ביום 25.4.02 קבע רופא תעסוקתי שכושר עבודת התובעת נפגם לתקופה ממושכת והוצע לבחון את האפשרות לפרישה מוקדמת. ביום 31.8.02 פרשה התובעת, אלא שגם כגמלאית שבה לעבודה באותו מקום, בהיקף מצומצם. בעיניה, מלמד הדבר שאלמלא התאונה לא הייתה פורשת. לטענתהת,  היא איבדה 40% מכושר השתכרותה נוכח הפער שבין הכנסותיה בתקופה בה עבדה כגמלאית להכנסותיה לפני פרישתה.

לדעת הנתבעות יש משמעות לכך שהמל"ל לא הפעיל את תקנה 15, בשים לב לשיבת התובעת  לעבודה כגמלאית. לדעתן, נכות  התובעת לא מצדיקה פרישה מהעבודה ובפועל לא גרמה לה. ראיה לכך, שעוד לפני התאונה ניהלה התובעת מגעים לפרישה מוקדמת. לדעתן היה היגיון כלכלי בפרישה מוקדמת: צירוף הפנסיה וקצבת הזקנה נתן לתובעת הכנסה פנויה קרובה למה שהיתה מפיקה מעבודה אלמלא פרשה - והפרישה היתה כרוכה בקבלת מענק של 300,000ש"ח.

התובעת שבה לעבוד כגמלאית לצורך ניהול פרויקט. למרות שטענה שהייתה אמורה לעבוד 60 שעות בחודש בפרויקט, מראה התיעוד שהוא דרש רק כ- 40  ובפועל, כשהצטמצם, עבדה התובעת כ- 34.5 שעות בחודש.  לכן, התובעת לא איבדה כליל את כושר עבודתה ואין ללמוד מחזרתה לעבוד כגמלאית בפרויקט יחיד על כוונתה (שלפני התאונה) שלא לפרוש פרישה מוקדמת.

כאמור, הצדדים כרכו את שאלת הנכות התפקודית עם שאלת הפרישה המוקדמת. דומה שבכך הפריזו מעט במשמעות הקשר בין שני העניינים. לתובעת נגרמה נכות רפואית בשיעור 19%. אין ספק שנכות זו הפריעה לתובעת בעבודה, אך ברור למדי שהיא לא מנעה ממנה להמשיך לעבוד. עם זאת, כפי שנראה להלן, השתכנעתי שהיתה זו דווקא הפציעה שגרמה לתובעת להקדים את פרישתה. יתירה מזו, כפי שנראה, המשמעות הכלכלית של החלטה זו היתה הפסד הכנסה של כ-9% בלבד.

התובעת אישרה שגיל הפרישה שנהג במקום עבודתה עמד אז על 60, אף שהיתה רשאית להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה החוקי (אז 65). היא אישרה שלפני התאונה בחנה פרישה מוקדמת, אך הסבירה שהיתה מטופלת באמה החולה ופרישה מוקדמת היתה מקטינה את הכנסתה.  כמקובל במקום עבודתה, התנעת הליך פרישה מוקדמת מחייבת התרעה של חצי שנה, אף אם מדובר רק ב"גישוש" שאינו מתממש. לא כל מי שהחל בהליך פרישה, פרש בפועל. התובעת ביקשה לצאת ללימודים, כתנאי לפרישתה, אך בקשתה נדחתה.  טענותיה אמינות. סביר ששקלה אפשרויות לפרישה מוקדמת, אך ברור שטרם החליטה בענין כשנפצעה. משנדחתה בקשתה ללימודים, אין ראיה שהייתה פורשת אלמלא נפצעה. התובעת פרשה ביום 1.9.02, יותר משנה לאחר התאונה. בתקופת הביניים אין ראיה למגעים נוספים בנוגע לפרישה המוקדמת. נראה שכאשר פרשה לבסוף, קרה הדבר מפני שנפצעה ולא מפני שכך תכננה מתחילה. אלמלא נפצעה, יתכן שהיתה ממשיכה לעבוד עד גיל 65. יובהר: ההחלטה לפרוש לא היתה עקב "אי יכולת" לעבוד, אלא שהמשך העבודה בהיקף הרגיל היה כרוך באי נוחות, שהתובעת העדיפה למנוע ע"י פרישה מוקדמת.

ביום 20.2.06 כתבה חטיבת כ"א במקום עבודת התובעת מכתב למל"ל. היה זה לאחר שפרשה ושבה לעבוד כגמלאית. לפי הכתוב, התובעת אמורה הייתה לעבוד 60 שעות בחודש בפרויקט לשמו שבה לעבודה. התובעת טוענת ששיבתה לעבודה כגמלאית מלמדת שלא התכוונה לפרוש. עבודתה בפועל רק 34.5 שעות מעידה על ירידה של 40% ביכולת תפקודה. הנתבעות כופרות בהיקף הפרויקט המדווח וטוענות שלנכותה של התובעת אין כל השפעה על צמצום היקף העבודה בפרויקט.

מטבען עבודת עובד קבוע מהשורה שונה מעבודת גמלאי שנעשית על בסיס זמני, או בהיקף מוקטן. לכן אין להסיק מהיקף עבודת התובעת כגמלאית על כושר העבודה שלה בעבודתה הרגילה. קשר כזה אפשרי אך אינו הכרחי וכאן  הוא לא הוכח. אין בראיות בסיס ממשי למסקנה  שנכותה התפקודית של התובעת שונה מנכותה הרפואית. מכאן שנכותה התפקודית היא בשיעור  19%.

הנזק

בסיס השכר: לטענת התובעת, במסמכי המל"ל דווח שכר רבע-שנתי  80,263ש"ח המשקף שכר חודשי של 26,754ש"ח (ובשערוך 34,382ש"ח). התובעת נהנתה ממשכורת 13 בגובה 60% משכרה (שהוספה למשכורת ספטמבר), תשלומי נסיעות, טלפון, אחזקת רכב, אגרת רשיון, דמי ביטוח רכב ועוד. שווי הטבות אלה עולה על 5,000ש"ח לחודש ומשפרשה - הפסידה אותן. לטענתה גם הפסידה הטבות שנתיות כגון נופשון 3 ימים במלון בדרגת תיירות גבוהה, תלושי ספורט בשווי 1,400ש"ח ושי נאה בחגים. שווי כל אלה עולה בהרבה על שילוש השכר הממוצע במשק ולכן, יש להעמיד את בסיס שכרה על 23,319ש"ח.

הנתבעות טוענות שהשכר הרבע שנתי שדווח למל"ל לא משקף את הכנסתה בפועל של התובעת. טופסי 106 לשנים 2000 ו- 1999 עולה כי שכרה החודשי הממוצע של התובעת לאחר ניכוי מס בשיעור מירבי עמד רק על 17,768ש"ח ובשערוך 22,881ש"ח. הנתבעות טוענות שגם פיצוי לפי מפתח זה מיטיב עם התובעת משום שבפועל, המס שנגבה ממנה עולה בהרבה על תקרת המס עפ"י חוק פלת"ד. בפועל, שכרה התובעת לא עלה על 13,000ש"ח נטו.

התובעת עצמה העידה כי הפסדיה כוללים גם תוספות נכבדות מעת לעת. לאור זאת, ניכר ששכרה הממשי של התובעת עלה על שילוש השכר הממוצע במשק. במונחי היום (השכר הממוצע במשק בעת כתיבת פסק הדין נמוך משהיה כשנכתבו הסיכומים) בסיס שכרה של התובעת עומד על 26,400ש"ח ולאחר ניכוי מס בשיעור המרבי המותר -  19,800ש"ח ולפי זה חושבו נזקיה להלן.

הפסדי השתכרות בעבר: לטענת התובעת היא הייתה בחופשת מחלה סה"כ 67 ימים ובתקופה זו הפסדה 51,937ש"ח. בתום חופשת המחלה התובעת חזרה לעבוד כחודש בחצי משרה בהמלצת רופאה והפסדה 11,659ש"ח נוספים. לאחר שהבינה שאין היא מסוגלת לעבוד גם בהיקף מצומצם, נעדרה התובעת שוב מעבודתה מיום 16.11.01 ועד 30.6.02. שכרה שולם על חשבון ימי מחלה וימי חופשה אך בכך נגרם לה נזק משנמנעה ממנה האופציה לפדות אותם בסיום העסקתה. נזקה של התובעת בגין תקופה זו עומד על 174,892ש"ח.  לבסוף, פרשה התובעת ביום 31.8.02 ועד ליום 1.6.05 שולמה לה פנסיה בלבד. התובעת סיכמה בטבלה את הפסדיה החודשיים ממועד יציאתה לפנסיה ביחס לשכרה המלא (34,382ש"ח) ועל בסיס נתונים אלה, טוענת שהפסדה הריאלי עומד על 1,187,252ש"ח. המהווים 40% מהכנסותיה הצפויות בשנות הפנסיה. על בסיס 40% נכות תפקודית, מבקשת התובעת כי תפוצה בסך 892,700ש"ח בתקופה.

הנתבעות מסתמכות על קביעות המל"ל וטוענות שאין לפצות את התובעת בשל העדרויות החורגות מזה. עפ"י המל"ל, התובעת הייתה בתקופת אי כושר מיום 10.8.01 ועד  13.10.01 והפסידה 66,643ש"ח. מיום 15.10.01 עד 2.12.01 סבלה 100% נכות אך לא נעדרה מעבודתה ואינה זכאית לפיצוי. מיום 2.12.01 ועד  7.1.02 סבלה 100% נכות, נעדרה מעבודתה והיא זכאית לפיצוי בסך 28,330ש"ח. מיום 8.2.02 ועד 7.4.02 סבלה התובעת 25% נכות והיא זכאית לפיצוי בסך 11,441ש"ח. מיום 8.4.02 עד  30.6.02 סבלה 20% נכות והיא זכאית לפיצוי בסך 12,421ש"ח. סה"כ זכאית התובעת לפיצוי בסך 52,192ש"ח. לחלופין, טוענות הנתבעות שהתובעת הציגה אישורי היעדרות רלוונטיים למשך 28 ימים ואפילו היא זכאית לפידיון דמי מחלה, היא זכאית לפיצוי בסך 22,881ש"ח. מאחר שהתובעת פרשה ללא קשר לתאונה, אין היא זכאית לפיצוי בתקופת הפנסיה שלה.

בין הפציעה לפרישה - התובעת נעדרה בפועל מיום 10.8.01 עד  13.10.01 (כ- 3 חודשים) ועל פי תכתובות מתיקה האישי היא נעדרה מעבודתה בפועל גם מיום 17.2.02 עד ליום 30.6.02 במשך כ- 4.5 חודשים. הפסדי התובעת לתקופות אלה זו מגיעים לסך 148,500ש"ח (19,800 ש"ח X 7.5 חודשים). בין שתי התקופות התובעת עבדה בהיקף מופחת ולפי תלושי שכרה הפסידה כמחצית משכרה. עבור זה זכאית התובעת לפיצוי בסך 39,600ש"ח.

אין ראיה שלתובעת זכות לפדיון חופשה או ימי מחלה (או לשיעור הפידיון. לעובדי מדינה שונים יש הסדרים שונים והתאמתם האינידיבדואלית לכל עובד תלויה בהיקף ניצול הזכויות הללו בעבר).

מהפרישה בפועל ועד גיל הפרישה החוקי - כפי שנקבע, פרשה התובעת מעבודתה עקב פציעתה. בשל כך הפסידה שכר שהיתה יכול לקבל עד גיל פרישתה החוקי - 1,462,200ש"ח עבור 74 חודשים. מזה יופחתו (א) הפנסיה שקיבלה 13,689ש"ח לחודש - סה"כ 1,012,986ש"ח. (ב) קצבת הזקנה שקיבלה ולא היתה מקבלת אלמלא פרשה בשל פציעתה  - 186,474ש"ח. (ג) ההכנסה שהפיקה כגמלאית בתקופה שבה היתה ממשיכה לעבוד אלמלא נפצעה - 137,333ש"ח (עפ"י חוו"ד האקטואר ספיר). (יובהר, שהכנסות שהפיקה התובעת מעבודה לאחר גיל פרישתה החוקי אין לנכות - על תקופה זו היא אינה מפוצה בשל אובדן כושר עבודה.) סך כל הניכויים 1,336,793ש"ח  והפיצוי בשל הפסדי השתכרות בתקופה זו  125,407ש"ח.

הפסד בגין אי הפרשת מעביד לקרן השתלמות והפסדי פנסיה : התובעת טוענת שהפסידה את חלקו של המעביד בקרן ההשתלמות שלה בשיעור 7.5% משכרה סך 150,000ש"ח (1,500ש"ח לחודש למשך 100 חודשים). עוד היא טוענת כי בשל פרישתה המוקדמת הפסידה כ- 2% פנסיה שערכם 169,472ש"ח. הנתבעות טענו שמאחר שיציאתה של התובעת לפנסיה לא קשורה לתוצאות התאונה, לא נגרמו לה הפסדים אלה, אך לא חלקו על החישובים. משנקבע שהתובעת פרשה עקב התאונה, מתקבלות טענותיה שהפסידה 150,000ש"ח מהפרשות המעביד לקרן השתלמות  וסך 169,472ש"ח מהפנסיה.

עזרת הזולת : התובעת טוענת להפסדים בשל היעזרות בקרוביה כשהייתה בחופשת מחלה. לטענתה, קיבלה עזרה בהיקף שמצדיק את פיצויה. הנתבעות מציינות שהתובעת הצהירה בתשובותיה לשאלון, שאינה נעזרת בעוזרת בית. עוד הצהירה התובעת שהיא משתמשת בשירות משלוחים לשם עריכת קניות אולם אנשים משתמשים בשירותים נוחים וזולים אלה גם כשהם בריאים.  התובעת אכן לא העידה את קרובי משפחתה שלטענתה עזרו לה בזמן התאוששותה מהתאונה. היא גם לא הגישה תיעוד על הוצאות כלשהן לעזרה זו. עם זאת, בהתחשב בשיעור נכותה (ובתקופות הארוכות יחסית של נכות זמנית גבוהה) סביר שהתובעת נזקקה לעזרה כלשהי בעבר ותזדקק לה גם בעתיד. בהעדר נתונים ברורים, מוערך הפסדה על דרך האומדן ב - 20,000ש"ח.